איך זה מרגיש לראות מישהי מתעדת את עצמה בנוכחות? פתט? מאט? מביך? מעצים? מממ... אולי קומי או טראגי? מצד שני יש בי קול שאומר אה! אני תנועת הנגד של כל תעשיית היופי שחושבים שהם יכולים להחזיק אותנו קצר עם תודעת יופי מוגבלת וגוף שנראה רק כמו דבר אחד, או פנים במבנה מסויים אחד. זה נעים לנכס לי את המרחב הזה. אז התיעוד הזה מאפשר לי להתרחב לתוך היופי שלי והצרכים והשינויים שהגוף שלי עובר והכל מתוך תשוקה לחוות אהבה עצמית אותנטית.

אני זוכרת את עצמי כילדה ומתבגרת, ימים מול המראה בנסיונות לייצר עד כמה שיותר פרצופים, ועד היום הצורך לעשות פרצופים מלווה אותי... אני אוהבת לדבר הרבה עם פרצופים וידיים ולהטריד אנשים קפוצים, להשתעשע, לעשות ולדבר שטויות. זה כיף לי לא להיות מאה אחוז. זה משחרר אותי ואת הסביבה שלי ולפעמים אני ממש מרגישה שזה חשוב לי להיות ההפך ממישהי שיודעת משהו... אני מתחברת לשברים שלי כי זה גורם לי על אמת להרגיש שלמה.

יש נטייה לחשוב שמשחק הוא נטו פריצה ופירסום ושזה תחום שהרבה אנשים רוצים לקחת בו חלק. הרבה אנשים גם תוהים מדוע לא פניתי למשחק בתיאטרון הרפרטוארי ומול מצלמה כלומר טלוויזיה.

אני נוטה לומר שהחיים הם מורכבים. לא במובן שהם קשים, במובן שהם כמו עוגת כוסמין טובה - היא לא רק עוגת כוסמין טובה, וזה שהיא עוגה עם כוסמין לא מבטיח שהיא בריאה וטובה.
 

עולם המשחק הוא עולם מורכב מהרבה גורמים. ואני גיליתי שאני אישה של סתירות, לדוגמא אני ממש אוהבת לשחק, ולצאת ולהיכנס מדמויות ולחקור נפש של אדמות, אבל ממש לא אוהבת לעמוד מול אנשים שבוחנים אותי ומחליטים עלי למה אני מתאימה ואם בכלל.
 

עשיתי החלטה - בעולם שלי כמו שאני יוצרת אותו אני יכולה גם להיות שחקנית וגם לא לעמוד בתור לאודישנים. זה מחייב אותי להיות יוצרת וליצור לעצמי תפקידים ותיאטרון. אז אני כאן להזכיר לכן שעולם הוא יצירה מבריקה ושאנחנו יכולות ליצור את עולמנו המלא בחירות כביכול, ולעשות את ההתאמות שלנו לעולם!

אל תתפשרי אהובה, תיצרי עולם חדש! זה ישמח את ליבך ויפתח דלת לנשים שיבואו אחרייך.